מי שקורא ותיק בבלוג זה יודע עד כמה אני אוהב את השליחים. תחרות השליחים כל כך כיפית מכיוון שהפעם יש עוד שני אנשים שסומכים עלייך שתעשה ניווט מושלם, ואתה רוצה לא לאכזב אותם, ואת המועדון, והעובדה שכולם רצים לכל הכיוונים רק מוסיפה לאקשן. השנה, נכנסתי לשלשה עם איל הימן ועומר פוביצר, אחרי שמשנה שעברה התאמנתי והוכחתי שאני יכול לעמוד בכך. אייל מזנק וישר לתחנת הקהל. תוך כדי שאני מחכה לו אני מבין שאני צריך להיות יותר קרוב למםה כי מתחנת הקהל זה דקה וחצי עד לסיום. הראשונים חוזרים ופתאום אייל מגיח מהשער של המתחם. מגיע למפה שלי ורואה אותו מתקרב, חוזר שמיני. יבגני משחרר את שי שתי שניות אחריי, תולש את המפה ויוצא לדרך.
מתחיל לרוץ מהר לכיוון האזור של 1, בלי לראות בעיניים חותך הכול ומגיע לאזור הואדיות ומאט כדי לזהות הכול. מזהה את הגבעה ליד התחנה, ומשם רואה את הואדי הנכון ואת התחנה. נלחם בסבך כדי לצאת לשביל ומשם חוזר לקצב המהיר בדרך ל-2. אני מכיר את השטח ומזהה את כל הגבעות ולכן אני לא מאט כשאני עובר ליד השטח הלבן הראשון, עובר מסביב לגבעה השנייה ומתקרב לאזור הלבן הרלוונטי היישר לתחנה. ממשיך לרוץ בקצב מהיר לכביש, ומהעץ מוצא מעבר בסבך ולא מאט בעלייה ל-3 ("מי זה הרוטשילד הזה שבכושר?" צועק שי מאחורי שעד כה ראה רק את הגב שלי – מזכיר שזינק משהו כמו 10 שניות אחריי). עד כה ניווט חלק.
4 לג טריקי ולכן אני קצת מאט כדי להבין מה קורה. מגיע לאזור התעלות ומשם מזהה את הגבעה שמאחורי השביל ויודע בדיוק באיזה ואדי אני נכנס – משם זה דורש ספירת ערוצים עד שאני מגיע לתחנה. ל-5 אני מיישם את עיקרון ההפשטה בכך שאני מתרכז בנקודות ברורות בשטח – הואדי ביציאה מהתחנה, הואדי שאחריו והאזור שכתום/לבן המנוקד (במקום בו הציר שלי חותך את הדרך מ-9 ל-10). משם אני מזהה את הגבעה ליד התחנה, והתעלה מובילה אותי היישר לתחנה. 6 פשוטה, וגם כך 7 וכל מה שאני משתדל לעשות זה לא להוריד את הקצב . ל-8 לא רואה בעיניים ומשתדל לרוץ בקו ישר. מזהה את כל השקעים הברורים ואת העצים בדרך עד שאני רואה את התחנה ומשם ל-9 רץ דרך הירוק ויודע שהיא אחרי שהאזור הסבוך נגמר. מחפש אותה טיפה למעלה (20 שניות שהלכו שם לאיבוד) ומוצא אותה בתוך הערוץ הסבוך. הסוף מתקרב, אבל הטעות היחידה שלי במסלול הגיעה. בדרך ל-10 מאבד מגע עם המפה (למרות שעברתי ליד השטח שהכרתי מהדרך ל-5), ומגיע לשני הכתמים הירוקים ובטוח שאלה הסבכים ליד התחנה שלי. אחרי כ-1.5 דקות מבין שאני דרומה מדי ומתקן בהתאם וכאן שי תופס אותי לראשונה במסלול. בדרך ל-11 שי לוקח מערבה מדי ואני מוצא קודם את התחנה ושוב בורח לו. לא עובר להליכה בעלייה ל-12, ומשם רק מגביר בלופ הסיום לצעקותיו של עומר בתחנת הקהל שכבר רץ לתחנת ההחלפה ומשם הוא לוקח את המפה ויוצא לדרכו. בסיום עומר חוזר שביעי וסוגרים תחרות שליחים מוצלחת.
מסקנות מהניווט:
-לאבד מגע זה בעייתי, לא להודות בכך זה עוד יותר חמור.
-העבודה משתלמת. הכושר שבניתי עד הגיוס השתלם לחלוטין כאן, ואין ספק שיש עוד לאן לשאוף.
על ניווטים וניתוחי צירים 
פינגבאק: 9. – סיכום עונת הניווטים 2013 – 2014 | על ניווטים וניתוחי צירים